ט' שבט תש"ע
24 ינואר 2010
ההתעוררות בארץ ישראל בטו' בשבט
מראה מרגש מאין כמוהו לראות בפעם הראשונה את השקדייה בפריחתה. לאחר תקופת השלכת בו העץ וענפיו חשופים בבת אחת יוצאת לה הפריחה הלבנה ותופסת את מלא העין.
ההשתוממות למראה התעוררות והתחדשות של הענף החשוף והנרדם למצב חדש של חיים ופריחה מביאה למחשבות ארץ ישראליות.
מאז הקמת של ממשלת נתניהו אנו מגלים מיום ליום את עומק התרדמת של כוחות החיים הלאומיים והיהודים של אומתנו.
אחרי עידן "שרון", אחרי עקירת הישובים והגליית תושביהם , אחרי עליית החמאס ואחרי שכל דרום הארץ מאשדוד ועד באר שבע היה תחת אש (ואומרים לנו שהיום גם ת"א), נבחרה ממשלה שאמרה שהדרך הקודמת הייתה טעות, "תם עידן הנסיגות". קמה לה ממשלת "ימין" וראה זה פלא בתוך חודשים ספורים קיבלנו את "נאום בר אילן" שבו מנהיג "הימין" מסכים למדינה פלשתינאית ועוברים עוד מס' חודשים ובצעד חסר תקדים שאף ממשלת "שמאל" לא עשתה מקפיאים את הבניה. החמור מכל נתניהו מוכן להמשיך את המשא ומתן מהנקודה שאולמרט הגיע (ויש אומרים שיותר ממנו).
איך זה קורה לנו? איך זה קורה למנהיגנו?אנו עם ללא חוט שדרה? איננו יודעים להסביר ולעמוד על דעתנו?
אין ספק שמציאות זו מחייבת בחינת עומק וניתוח מקיף של המציאות הישראלית בדור האחרון בו ממציאות שמנהיגי מפלגת העבודה התנגדו למדינה פלשתינאית בליבה של ארץ ישראל הגענו למצב שמנהיגי הליכוד מצדדים במדינה פלשתינאית.
החברה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים עברה תהליך מתמשך של התברגנות ושובע. ממציאות של מאבק קיומי ששורשה בשואת אירופה והמאבק על הקמת המדינה ועצם קיומה וממילא הכלל קודם לפרט, עברנו למציאות שבה תחושת הביטחון (שבדיעבד פעם אחרי פעם אנו רואים שאינה במקומה) של כוחנו, השפע הכלכלי, השפעת תרבות המערב אשר שוטפת אותנו דרך המדיה והאינטרנט, בכל בית בכל גיל. וגורמת לרדידות מחשבתית ואי רצון לרדת לשורשי העניין בבחינת אכל ושתה גם אם מחר חס וחלילה נמות.
זו קריאה מפוקחת של המציאות ההולכת וטופחת על פנינו מחייבת הערכות ויציאה למסע מפרך אל המציאות האמיתית במזרח התיכון האמיתי, בו ניתן תשובות לשאלות שהחברה בישראל לא התייחסה בדור האחרון.
מדוע 2000 שנות גלות התפללו אבותינו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים?" מדוע כתבו גדולי משוררנו כי "אנו במערב ולבנו במזרח"? מאיפה התחיל הסיפור היהודי? מהרצל? מויצמן? או מהאבות והאמהות של האומה ומדוד המלך?
מה הם ירושלים חברון בית אל ושילה? מקומות של נוסטלגיה או הקרקע בהם צמחה הישות היהודית? איך זה שרומא אתונה הפכו לאתרי ארכיאולוגיה ותירות ובירושלים פועם ליבו של העם היהודי ומשם מנהל את ריבונותו (גם אם לא מושלמת) על ארץ ישראל?
את התפקיד הזה כנראה אין נבחרי העם הנוכחיים משמאל ומימין יכולים להוביל. אחריות זו מונחת על כתפינו, אותם אנשים אשר גדלו על תורת יהושע וכלב, אשר שואבים את כוחם מהמנהיגים הגדולים באמת דוד המלך יהודה המכבי ועוד. אשר בצד המנהיגות הצבאית והלאומית שמרו על הרוח היהודית, אשר האמינו בצדקת דרכנו ולא התבלבלו מול אימפריות ומול בדידות מספרית.
מסע זה לשינוי התודעה הלאומית של החזרת האמונה בצדקת דרכנו במהלך שיבת ציון מתוך הסתכלות יהודית לאומית צריך לצאת לדרך. מועצת יש"ע המתחדשת חרטה על דגלה אחרי הטראומה של גוש קטיף בצד המשך מעשה ההתיישבות וחיזוק האחיזה בארץ ישראל את נושא שינוי התודעה הלאומית וחזרה אל האמונה בצדקת דרכנו. זהו לא קמפיין של מס' חודשים זהו גם לא מבצע של מס' מיליוני שקלים, זהו ראשית כל שינוי "בראש שלנו" אשר יתורגם למערכי שעורים במוסדות החינוך, למכוני מחקר אשר יצגו את הכוון, לדברים שידברו בשפה ישראלית אך, יהודית, זהו שילוב של תיירות אשר תיגע בשורשי האומה וברגשותיו היהודיים ועוד.
גם הביטוי הכספי חייב לבוא לידי ביטוי. עד היום כל שקל הלך לעוד בית לעוד כביש ממחר רק מחצית השקל תיועד לכך ומחציתו השנייה תלך למימון פעילות ההסברה והתודעה הלאומית. זהו מסע שייקח 40 שנה (כך גם למשה רבנו כלב ויהושע היה אחרי חטא המרגלים) .
לא צריך להיבהל מאורך הזמן, ויתכן שבדרך עוד יהיו ירידות ומכות נוספות אך עם נתמיד ולא נרפה בע"ה נבטיח את המשך קיומו של הבית הלאומי לעם היהודי בארצו.
כמו עץ השקד המתחדש, מתעורר ופורח נצא גם אנו למסע התעוררות התחדשות ופריחה של עם ישראל בארץ ישראל.
בברכה,
צביקי בר חי
ראש המועצה האזורית
הר חברון
וחבר הנהלת מנהלת יש"ע
