טנא עומרים

כתובת דוא"ל:

סיסמא:

הכנס אותי אוטמטית בפעם הבאה

עמוד הבית

ישובי המועצה

טנא עומרים

הישוב טנא עומרים הוקם ב - כ"ז באייר תשמ"ד (29.5.1984)

בט"ו בשבט תשמ"ג (29.1.1983), במהלך נסיעה בכביש גב ההר (כביש 60), בעיירה ד'הריה, נפצעה קשה צעירה בשם אסתר אוחנה מבית שאן, מאבן שנזרקה על ידי ילדים פלשתינאים אל עבר הרכב בו נסעה. לאחר כשבועיים, ביום כ"ט בשבט תשמ"ג (12.2.1983) נפטרה אסתר הי"ד מפצעיה.

למחרת אותו פיגוע הוחלט בישיבת הממשלה על מימוש החלטת ממשלה קודמת להקמת יישוב בעומרים. בהתאם להחלטת הממשלה, עלתה על הקרקע בי"ז בשבט תשמ"ג (31.1.1983), יומיים לאחר הפיגוע בד'הריה, היאחזות הנח"ל עומרים. למקום עלו שני גרעיני עולים של תנועת השומר הצעיר שיעדם היה קיבוץ ניר עוז. שני הגרעינים כללו 21 חברים שעבדו בעבודות שונות בקיבוץ כרמים הסמוך.

כבר קודם לאירוע זה, אותרו בסמוך לכביש גב ההר (כביש 60), אלפי דונם אדמות טרשים עליהם תוכנן להקים יישוב גדול שיעצור את התפשטות הכפר ד'הריה דרומה לעבר הקו הירוק ואת כפרי הבדואים בדרום צפונה. עתה, יצא הטרקטור של קק"ל לדרך ולאחר פניה חדה ימינה מכביש 60, החל לטפס מהכביש הראשי אל עבר "הר טרשים קרח". נפרצה הדרך למעלה ההר.

שמה של ההיאחזות שהוקמה הוסב לנח"ל טנא, לאחר שהתברר שהשם "עומרים" נתון לאגודה שיתופית ביישוב עומר. שמו של היישוב, טנא, נקבע על ידי ועדת השמות, לזכרו של דוד טנה (כך, עם סיומת ה"א, כתב דוד טנה את שמו) שהיה ממקימי משרד השיכון ומנכ"לו הראשון של המשרד. אף על פי כן ממשיך היישוב להיקרא בפי תושביו בשם עומרים.

בממשלה ביקשו לאזרח את ההיאחזות החדשה בתוך זמן קצר ככל הניתן, וכאשר שמעה על כך קבוצת חברים מהדרום, עובדי קמ"ג, החליטו להאיץ את פעילותם להקמת גרעין.

הקמת גרעין אידיאולוגי בבאר שבע לא הייתה משימה קלה, והניסיון לארגן את הגרעין סביב בסיס קהילתי ולא עירוני היה מסובך. אך בתוך כמה פגישות החלה רוח חברתית לנשוב, והגרעין החדש מנה כחמש עשרה משפחות. אחראית הגרעינים באמנה הוזמנה לפגישה של הגרעין, התרשמה, ולפגישה הבאה כבר הביאה את אנשי הסוכנות שהכירו בגרעין כגרעין להתיישבות.

הרעיון היה לעזוב את העיר כדי להקים יישוב עם צורת חיים איכותית יותר : פתיחות, דאגה לנוער, עזרה הדדית, דוגמה ומופת לקהילה חיה. חברי הגרעין החלו לסייר באזור ההיאחזות ולבקר בה, ונקשרו למקום.

בכ"ז באייר תשמ"ד (29.5.1984) נערך טקס אזרוח ההיאחזות והעברת השרביט מהנח"ל לידי גרעין עומרים. בטקס נכחו בנוסף לחיילי הנח"ל ולחברי הגרעין על נשיהם וטפם גם מכובדים רבים, ביניהם סגן שר החקלאות מיכאל דקל. ילדי היישוב עלו לבמה לשיר, אורי בר-און ז"ל, עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות ויצחק ערמוני ז"ל ראש המועצה האזורית הר חברון דאז, עלו לברך. בטקס מרגש ומרשים ששילב את ההתיישבות וצה"ל כאיש אחד בלב אחד, הועבר דגל הנח"ל לידי חברי הגרעין.

כשעלה גרעין ההתיישבות להיאחזות הנח"ל עומרים, היו בה שמונה קרוואנים חבולים והרבה שאיפות. תשתית לא הייתה. הוחלט שבינתיים יעלו רק שמונה משפחות, ושהגרעין עצמו יקים את התשתית, כדי לחסוך בזמן הנדרש למציאת קבלן. הייתה גם סיבה נוספת לעבודה העצמית: "אם נעשה זאת במו ידינו", אמרו החברים, "ניקשר יותר למקום".

כך, בכל סוף שבוע הגיעו לעומרים הגברים, הנשים והילדים שעדיין גרו בבאר שבע, ועבדו על תשתיות היסוד של היישוב: צינורות מים וביוב, קווי חשמל וטלפון, שבילים וגדרות, עצים ומדשאות. בתוך ארבעה חודשים (כאשר באמצע התקופה עלו ליישוב עוד שמונה עשרה משפחות, כאשר הגיעו קרוואנים נוספים) הושלמה העבודה, שהייתה יכולה להימשך שנה ויותר לו היו חברי היישוב מחפשים קבלן חיצוני. נציג החטיבה להתיישבות, שראה את חברי היישוב משלימים באמצעות חומרי גלם בלבד את כל תשתיות היישוב, בעבודה עצמית, הכריז: "ראיתי כבר הרבה משוגעים; משוגעים כמוכם - לא ראיתי" והעביר לקופת היישוב את השכר המיועד לקבלן.

חברי עומרים החלו לקיים יחסי ציבור ליישוב החדש: פוזרו עלונים ופרסומים בעיתונות, וכן ירדו לבאר שבע עם הטרקטור (שנקנה למטרת הובלת המים) כדי לחגוג ברחוב הראשי את חג הפורים. המטרה הייתה להגביר את המודעות לקיומו של היישוב, אך גם לקדם הקמת גרעינים ליישובים חילוניים נוספים בדרום הר חברון, אשכולות ושמעה, שיועדו לקום בעתיד.

בניית הקבע בעומרים התעכבה בגלל ויכוחים פנימיים, אך בסופו של דבר בשנת תשמ"ו (1986), החלו התושבים לבנות את בתי הקבע. היישוב גדל והתבסס והפך לבית של ממש. ביישוב נבנה מבנה תעשיה המאוכלס ביוזמות מקומיות של תושבי היישוב: נגריה, בית קירור, מחסן לשיווק מזון וכדומה. מבנה ציבורי גדול משלב בתוכו את מזכירות היישוב, ספריה ומועדון חברים. ביישוב גם בריכת שחיה, בית כנסת מפואר ומקווה. על אדמות היישוב ממזרח לו, הוקמה בשנת תשנ"ט (1999)

חווה פרטית הנקראת חוות עומרים.

לאחר הגירוש מגוש קטיף בחודש מנחם-אב תשס"ה (אוגוסט 2005), הוצע ליישוב לקלוט לתוכו את מגורשי מורג הדתיים. לאחר דיון באסיפה אושרה ההצעה ברוב של יותר מתשעים אחוזים מהתושבים, וחמש עשרה משפחות חדשות הגיעו ליישוב. השילוב בין הדתיים לחילונים הוא טוב, וישנה סובלנות הדדית: בשבת, כאשר חוזרים חלק מהתושבים מבְּרֵכַת השחייה וחלק מהתושבים חוזרים מבית הכנסת, הם נפגשים על הכביש ומברכים אלו את אלו בְּבִרְכַּת שבת שלום. אם לפני ארבע שנים בית הכנסת ביישוב פעל רק בזכות תורנות בין המשפחות המתפללות, הרי שהיום כבר יש מספיק משפחות על מנת לפצל את בית הכנסת לפי נוסחי התפילה השונים.

סניף בני עקיבא פועל ביישוב, והילדים לומדים בבתי ספר במיתר, בסוסיא, בעתניאל ובתיכונים בעומר ובבאר שבע. נעשים ניסיונות לקלוט את הילדים הבוגרים, ולמשוך אותם להמשיך ולגור בעומרים.

"נקודת יישוב חדשה המוקמת בדרום הר חברון, היא הוכחה לאמיתות דבריו של הרצל", אמר אחד התושבים, "אם תרצו אין זו אגדה - בקנה מידה קטן יותר". בזכות העקשנות ובזכות הדבקות במטרה, התגשם החלום.

נכון לעכשיו

(תשס"ח - 2008):

אוכלוסייה:

כ-140 משפחות (כ-220 ילדים)

צורת התארגנות:

יישוב קהילתי

מרחק מבאר שבע: 25 ק"מ

גובה: 560 מטר מעל פני הים

תעסוקה במקום:

מחסן מזון סיטונאי, קייטרינג, נגריה

אבני דרך:

תשמ"ג (1983)
תחילת התארגנות הגרעין בבאר שבע