שט"דים - חלק א
ממשיכים בטראומה, והפעם-שטפי דם. או כפי שאנחנו אוהבים לקרוא להם- שט"דים.
שט"ד מוגדר כיציאת נוזל הדם מכליו, ונחלקים למעשה ל 3 סוגים:
1. שט"ד תת עורי=דימום לבין שכבות העור, בד"כ כתוצאה מחבלה מקומית בעוצמה נמוכה, מה שאנו קוראים "המטומה". כשאנחנו מפספסים עם הפטיש ודופקים את האצבע-מקבלים סימן כחול / סגול כהה מתחת לציפורן. למעשה זהו דימום קטן מאוד, מכלי הדם הקפילאריים. מסוכן? לא. דורש טיפול? לא. שימו בצד, לא מעניין אותנו.
רגע לפני שנמשיך לסוג השני-רק נזכיר שזה בדיוק השט"ד שאנחנו מחפשים כחלק מההתרשמות בקינמטיקה בטראומה, מה שאנו מכנים "סימני חגורה" (זה בעצם דימום תת עורי כתוצאה מהחבלה בזמן תאונה במהירות גבוהה. הדימום שם ממש לא מעניין אותנו, הוא שולי לגמרי, מה שמעניין אותנו זה מה שהסימן הזה מעיד ומחשיד לגביו).
2. שט"ד פנימי=דימום לתוך חלל פנימי, איפה זה יכול להתקיים? בחזה, בבטן, בירך (חלל הירך יכול להכיל עד 2 ליטר, זה המון!). האמת, גם דימום תוך גולגלתי מוגדר כדימום פנימי, אבל בשונה מהשאר-מדובר בדימום קטן שהוא עצמו לא מסכן (אתם כבר זוכרים שדברנו על פג' ראש, הבעיה בדימום תוך גולגלתי היא אחרת). מה הבעיה בדימום הזה? שהוא בלתי נשלט. אין לנו יכולת לטפל בו ברמת השטח, ממילא הטיפול בדימום כזה יתבצע רק בחדר ניתוח.
איך אנחנו מזהים דימום כזה? סיפור מקרה מחשיד (למשל-"סימני חגורה" בבטן) + סימני הלם (אתם זוכרים אותם בע"פ) + סימנים ספציפיים (למשל-"בטן חריפה" / נפיחות ושינוי צורה בירך).
יש לנו מה לעשות עם זה בשטח? לא. אולי לאט"ן, אבל גם לו-תרומה שולית מאוד. הטיפול האמיתי-רק בחדר ניתוח.
3. שט"ד חיצוני=זהו, זה השט"ד שאנחנו אוהבים. הוא גם מסוכן אם לא מטפלים בו וגם יש לנו איך לטפל בו. תענוג.
בפעם הבאה נדבר מה עושים בפועל, איך עוצרים דימום כזה. כחלק מההקדמה לנושא-מצורף תמלול שיחה למוקד מד"א באירוע לפני כשלוש שנים.
ללא ספק, המוקדנית הזו צריכה לקבל צל"ש. שימו לב איך היא מצליחה לקחת אדם היסטרי, לשאוב ממנו את כל המידע שהיא צריכה ובנוסף-להדריך אותו בפעולות מצילות חיים.
מעבר לכך, בעיני מה שיפה בשיחה זה המוכוונות של המוקדנית- מה צריך לעשות באופן מיידי. מדהימה: